- שביל ישראל.
מלטרון לבית מאיר. מקטע שלושים וארבעה מצפון לדרום.
מרחק – 12 קילומטרים.
נקודת ההתחלה – לטרון.
נקודת הסיום – בית מאיר.
הפרשי גבהים – 574+ 197- מטרים.
איש המסתורין – מתאגרף. נולד בניו יורק להורים שהיגרו מרומניה. קצין בצבא האמריקאי. נציב בתי הסוהר של מדינת ניו יורק. השתתף כלוחם קומנדו בפלישה לנורמנדיה. האלוף הראשון בצה”ל. הכינוי שלו – “מיקי”.
שיר עברי – באב אל וואד. שושנה דמרי. מילים: חיים חפר. לחן: שמואל פרשקו.
נקודות עניין לאורך השביל – גבעת ח’תולה, אנדרטת מח”ל, רכס משלטים. דרך בורמה.
מלטרון יורדים אל הצומת המרומזר של כביש 3 וכביש 424. נכנסים אל כביש הכניסה המוביל אל מנזר השתקנים. ליד השער למגרש המכוניות פונים מזרחה במעלה הגבעה.
שמו של מבצר לטרון – “לֶה טוֹרוֹן דֶה שֶבַליֶיה “Le toron des chevaliers מגדל האבירים. בשנת 1887 הגיע לארץ ישראל נזיר טראפיסטי, במטרה להקים בלטרון מנזר. ההחלטה להקים את המנזר דווקא באזור זה, התקבלה בשל קרבתו לאמאוס ניקופוליס, עיר רומית-ביזנטית עתיקה ששכנה ברכס לטרון, אותה מזהה המסורת הנוצרית כאחד המקומות בהם התגלה ישוע לשניים מתלמידיו לאחר שקם לתחייה.
למנזר מתקבלים רק גברים שמלאו להם 21 שנים. הנזירים מתאפיינים במיעוט דיבור. מכאן בא השם “שתקנים”.
עולים לגבעה, עליה שרידי מבצר צלבני ענק, תעלות לחימה של הצבא הירדני ותצפית נהדרת על הסביבה. המקום איננו מוסדר ולכן יש להיזהר בכל ירידה מהשביל. מדרום, היישוב “נווה שלום” – כפר בו גרים יחד יהודים וערבים מתוך אמונה כי ייתכנו חיים משותפים בארץ הזו.
יורדים אל ערוץ נחל נחשון. חוצים את הדרך הבריטית המקורית לירושלים ואת ערוץ הנחל שעשוי להיות בוצי בחורף. בפינת החורשה פונים מזרחה בדרך עפר נוחה, סמוכה לכרמים צעירים.
“עין חילה” הוא חניון קק”ל מוסדר עם צל, ספסלים והסברים על פריצת הדרך לירושלים ב-1948. מקום נחמד להפסקה.
עולים אל רכס ה”חתולה”. יער האורנים שהיה עליו נשרף ונפגע מאד בשריפה הגדולה ביום העצמאות תשפ”ה. מרבית העצים שחורים ומפוחמים. במזרח הרכס, מצפור ובו אתר הנצחה של הגדוד החמישי של הפלמ”ח, גדוד שער הגיא ואתר הנצחה לחללים עולי ארה”ב וקנדה, בו כמה שמות חדשים ממלחמת חרבות ברזל.
מהמצפור, תצפית מדהימה על פיתחת שער הגיא ועל משלטיו. השילוט במצפור מביא את סיפור הקרבות שהתנהלו באזור. במבנה חאן שער הגיא, הוקם מוזיאון מודרני לזכרם של פורצי הדרך לירושלים הנצורה. במוזיאון תצוגות ומיצגים אודות הקרבות על הדרך לירושלים במלחמת הקוממיות.
במרכז המצפור משקיף על שער הגיא לוח ברזל ועליו מילות שירו של חיים גורי, “באב אל וואד. לנצח זכור נא את שמותינו”. השיר מזוהה עם ההקרבה האדירה שנדרשה כדי לפרוץ הדרך לירושלים כדי להעביר אספקה ותגבורת. משער הגיא עולה כביש מספר 1 בגיא השיירות.
מצפון לכביש 1 עולה משער הגיא “שלוחת משלטים”. מדרום לכביש 1 עולה – “שלוחת שיירות” עליו טיפסה דרך בורמה שנפרצה תוך כדי הקרבות, כדי לעקוף את לטרון. מצפון למצפור החתולה – “רכס התותחים” ממנו ירו הירדנים על השיירות בדרכן לירושלים.
יורדים בשביל אל דרך בורמה המקורית ועוברים מתחת לכביש 38 אל חניון מח”ל. בחניון יש מים בברזים, שולחנות וספסלים. שירותים נמצאים בתחנת הדלק הסמוכה. אנדרטת מח”ל – ראשי תיבות “מתנדבי חוץ לארץ” מסקרנת ומעניינת. שלושת אלפים מתנדבי חוץ לארץ (מח”ל) רובם יהודים בעלי עבר ורקע צבאי, התנדבו והגיעו מרחבי העולם כדי לסייע ולעזור במלחמת הקוממיות. מאחורי חלקה האחורי של הגדר מתנשא לוח אבן שעליו חרותים שמות 121 מתנדבים שנפלו ממלחמה. על ראש הלוח נקבעו שני שלטים ועליהם שני ציטוטים:
– “התרומה הגדולה ביותר שיהדות התפוצות תרמה לישראל הייתה אנשי המח”ל” (דוד בן-גוריון)
-“הם באו כשהיינו זקוקים להם ביותר” (יצחק רבין).
ראוי לציון “מיקי” מרכוס. דוד דניאל מרכוס האלוף הראשון של צה”ל, קולונל יהודי בצבא ארצות הברית שהגיע לארץ ישראל במלחמת העצמאות כאחד מאנשי מח”ל, על מנת לתרום מניסיונו הצבאי לצה”ל ולסייע לו להתארגן ולהילחם. שעות מספר לפני תחילת ההפוגה הראשונה הוא נורה בשוגג ונהרג מאש זקיף צה”ל.
דוד מרכוס נתפס כאדם בעל אישיות יוצאת דופן. כמפקד, נודע בכך שהיה מתרועע עם אחרון הטוראים. דברים שהיו בעלי חשיבות רבה בעיני אנשים אחרים היו חסרי חשיבות בעיניו. על שמו קיבוץ משמר דוד.
“דרך בּוּרְמָה” הישרְאלית. דרך עוקפת ששימשה מַעבר לכוחות צבא ישראלים ואספקה מאזור קיבוץ חולדה לירושלים במהלך מלחמת הקוממיות. עד יוני 1948 הצליחו כוחות הפלמ”ח לכבוש את השטחים השולטים ולאבטח את הדרך מירושלים אל שער הגיא. הדרך נחסמה ב”פקק” לטרון. השטח שמדרום לכביש 1 נכבש גם הוא אך לא הייתה בו דרך עבירה לרכב. במאמץ הנדסי ולוגיסטי גדול, נפרצה דרך נסתרת בין קיבוץ חולדה לשער הגיא. לאורכה הונח קו מים “קו השילוח” שסיפק מים לירושלים הנצורה.
עולים בעליה תלולה. 250 מטרים לאורך שני ק”מ. בסוף העלייה סמוך למשלט 16 כדאי לסטות מעט צפונה מהשביל אל נקודת תצפית מרהיבה על כביש 1 העולה מזרחה משער הגיא לירושלים. אפשר לשבת על ספסל רומנטי תחת עץ זית.
“משלט” הוא מוצב או עמדה השולטת על הסביבה או על דרך. אנחנו צועדים על “רכס שיירות” מצפון לנו, העברו הצפוני של הגיא – “רכס משלטים”. כדי העביר שיירה לירושלים, היה צריך לכבוש את הרכסים השולטים, כדי לחפות ולהגן על העברת השיירה. משלט 21 הסמוך, היה אחת מהגבעות השולטות על כביש לטרון – ירושלים, המצויה מדרום לכביש, כקילומטר מצפון לכפר הערבי בית מחסיר. (כיום בית מאיר).
ממשיכים מזרחה על הרכס, וכעבור כמה דקות מגיעים לתצפית יפה, על הכביש ועל המשך הרכס. בתצפית, ספסל מול הנוף. על פי המסורת, ישיבה ממושכת על הספסל ובהיה בנוף, מביאה ברכת זוגיות ופוריות.
בהמשך השביל, בצד דרום, אנדרטת משלט 16, עם סמל הפלמ”ח. הפלמ”ח – פלוגות המחץ, היה כוח צבאי מגויס של ארגון “ההגנה”. שימש כצבא של המדינה היהודית שבדרך, בשנים 1941–1948.
בשלבים הראשונים של מלחמת הקוממיות היה הפלמ”ח הכוח הלוחם העיקרי של היישוב היהודי. בשיאו מנה הפלמ”ח 6,000 לוחמים. 1,196 מהם נהרגו במלחמת הקוממיות. לאחר קום המדינה פורק הפלמ”ח ויחידותיו שולבו בשורות הצבא הסדיר. לקראת תום הלחימה, עברו אנשי הפלמ”ח להתיישבות, הקימו וחיזקו 40 יישובים. השפעתו של הפלמ”ח על תולדותיה של מדינת ישראל, על תרבותה ועל ההיסטוריה שלה, חורגת מתרומתו הצבאית, החשובה כשלעצמה.
ממשיכים מזרחה בירידה. מגיעים לחניון ליד הכביש למושב בית מאיר. מעט לפני החניון יש נקודת תצפית טובה על דרך בורמה.
זו נקודת הסיום של המקטע.
צעד צילם וכתב – אחאב בקר
© כל הזכויות שמורות.