22. שביל ישראל.
ממצפה עופר לשפיה. מקטע עשרים ושניים מצפון לדרום.
מרחק – 12.5 קילומטרים.
נקודת ההתחלה – מצפה עופר.
נקודת הסיום – צומת הכניסה לשפיה כביש 67.
הפרשי גבהים– 268+ 358- מטרים.
איש המסתורין – נולד בפרנקפורט למשפחה בת 11 ילדים. סמל משפחתי – מגן אדום. עסק בבנקאות. שמו נקשר בעושר מופלג.
שיר עברי – מפלצת האיילה. יונה וולך ואילן וירצברג.
נקודות עניין – שביל הבריחה, מצפה עופר, כרם מהר”ל, בקעת ש”יר, מערות טלימון, שפיה.
ממצפה עופר אפשר להשקיף אל יישובי חוף הכרמל. גבע כרמל, עין איילה, צרופה ועין כרמל. במערב על שפת הים – קיבוץ נחשולים, מושב דור ומושב הבונים, ביניהם חופי צדפים ומפרצי סלעים מהיפים בארץ. למרגלות ההר עובר כביש 4. בימים עברו היה זה ציר התנועה העיקרי מצפון הארץ לדרומה. שלושה כפרים ערבים שהיו פה לפני 1948 נקראו “המשולש הקטן”. במלחמת השחרור, חסמו הערבים במיקוש ובצליפה, את הדרך מתל אביב לחיפה. (כביש החוף נסלל הרבה שנים לאחר מכן). ביולי 1948 במבצע “שוטר”, נכבשו שלושת הכפרים – עין ע’זאל, ג’בע ואיג’זים. כיום בהתאמה – עין איילה, גבע כרמל וכרם מהר”ל.
הביטוי “המשולש” נקבע על ידי הבריטים ואומץ על ידי הערבים ועל ידי היהודים. המשולש המקורי (הגדול) היה הערים – ג’נין, שכם וטול כרם. משולשים נוספים שאימצו את הכינוי, בגליל – סכנין, עראבה ודיר חנא ובשרון – טירה טייבה וג’לג’וליה. מתחילים ללכת לכיוון מזרח. פוגשים את “שביל הבריחה”. השביל מנציח את תנועת הבריחה. תנועת הבריחה הייתה התארגנות ציונית, שהייתה אחראית להגירה הבלתי-חוקית של כשלוש מאות אלף ויותר ניצולי השואה בדרכם לארץ ישראל. הבריחה החלה באופן ספונטני על ידי שורדי השואה עצמם, ולאחר מכן הצטרפו אל המפעל גופים נוספים. המוסד לעלייה ב’, ההגנה, מתנדבי היישוב לצבא הבריטי, הג’וינט, פלוגות הסעד של הסוכנות היהודית ועוד. הבריחה הפכה לאחד הגורמים החשובים במאבק להקמתה של מדינת ישראל.
פונים דרומה על הרכס וצופים אל מושב כרם מהר”ל. המהר”ל – (מורנו הרב ליווא) הוא רבי יהודה ליווא בן בצלאל מפראג. רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות יהודי, בתחילת העת החדשה. המהר”ל, נולד כשני עשורים בלבד לאחר גירוש ספרד, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. אישיותו המרתקת ורבת הפנים שימשה כר פורה לאגדות, כגון זו על הגולם שיצר. יורדים לתוך בקעה קטנה פוריה וירוקה שקרקעיתה טוף וולקני. מקור הטוף בהר געש תת ימי, שהתפרץ כאן לפני יותר ממאה מיליון שנים. הטוף הינו קרקע פוריה עשירה במינרלים ומאווררת. טובה מאד לחקלאות. השביל יורד בתלילות סמוך למחצבת טוף צהבהב. חוצים את כביש הגישה לכרם מהר”ל ונכנסים ל”בקעת שי”ר”, הקרויה על שם הרב שלמה יהודה רפפורט מפראג, שחי במאה ה-19, כ300 שנה לאחר המהר”ל שגם הוא מפראג. שי”ר היה מאנשי תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי “חכמת ישראל”, תנועה אינטלקטואלית באירופה שייסדה את המחקר האקדמי של היהדות ושל היהודים.
עוברים ליד משרדי קק”ל לידם יש ברז מים. עולים בשביל מוצל ויפה עם פינת הנצחה לזכר גל בסון לוחם יהל”ם שנהרג במבצע צוק איתן. ממשיכים דרומה במעלה הערוץ ויוצאים אל שביל ג’יפים המוביל עד לחציית כביש הגישה למושב עופר. מקור שמו של המושב נגזר משמו של היישוב הערבי עין ע’זאל שסמוך לחורבותיו נבנה היישוב העברי. תושביו הערביים של עין ע’זאל נמלטו ועזבו אותו בעקבות מבצע שוטר במלחמת העצמאות. פרוש השם הערבי הוא “עין הצבי”. עופר הוא בן הצבי וגם בן האייל.
ממשיכים דרומה בפאתי בקעה ירוקה פורייה ופורחת. משוכות צבר, בוסתני שקדים, עצי זית עתיקים וטרסות, מעידים על החיים שהתקיימו פה פעם. השטח הומה חיים. חרקים מעופפים למיניהם, ציפורים, דורסים ופרות רועות. יורדים בשביל צר אל מערת הפעמון. הגישה למערה ב”שביל שקוף”. בפתח המערה מקום מתאים להפסקת קפה ונשנושים. כדאי להיכנס לתוכה ולהתרשם מה”פעמון” הטבעי שיצר את חלל המערה. בשונה ממערות הפעמון בשפלת יהודה, המערה נוצרה על ידי “קמין קרסטי”. זו המערה היחידה מסוגה בכרמל. עולים אל “גבעות טלימון”, רכס נמוך ומיוער בחורש טבעי. בסמוך, מחצבת טלימון, שמאחוריה מבצבצים בתי הכפר הערבי פורדיס. רחוק יותר אפשר כבר לראות את זיכרון יעקב ואת קיבוץ מעיין צבי.
ממשיכים ללכת דרומה ועולים לכיפה קטנה שבראשה חורבת טלימון. בשיא הגובה שרידי חורבה ובה אבן משקולת לבד (ענף), בית בד, בור מים, מערת קבורה וחומה מהתקופה הביזנטית. מרבית העתיקות והממצאים הארכיאולוגיים הקיימים בארץ, נותרו מהתקופה הביזנטית. האימפריה הביזנטית שלטה בפלשתינה משנת 324 ועד לכיבוש הערבי בשנת 64 לספירה. הביזנטים הם ממשיכי האימפריה הרומאית. תחת הקיסר הרומי קונסטנטינוס. עלה כוחה של הנצרות, שהפכה מדת נרדפת לדת מועדפת ולבסוף לדת מדינה. בירת האימפריה הייתה “ביזנטיון”. לימים איסטנבול. בתקופה הביזנטית הפכו רוב תושבי הארץ לנוצרים. בשלהי התקופה הם מנו בין 2,000,000 ל-2,500,000 איש. תקופה זו התאפיינה בעושר כלכלי, מסחר ומעבר של חקלאים לערים גדולות.
עוקפים את כפר הנוער “מאיר שפיה”, על דרך נוחה ממערב לגבעה. “מֵאִיר שְׁפֵיָה” הוא כפר נוער ליד זיכרון יעקב בצדה הצפוני של דרך ואדי מילק. הוא הוקם בשנת 1891 כמושבת בת של זיכרון יעקב הקרובה, בשם “מאיר שפיה” על שם מאיר (אנשל) רוטשילד, סבו של הברון רוטשילד ואבי בית רוטשילד ו”שפיה” בעקבות “שוויה” השם הערבי של המקום. המושבה הייתה קטנה ולא שרדה כיישוב עצמאי. בשנת 1904, ישראל בלקינד, ממייסדי תנועת ביל”ו, הקים בשפיה מוסד חינוכי. המוסד קלט יתומים מניצולי פרעות קישינב. היה זה כפר הנוער הראשון בארץ ישראל. מטרתו החינוכית של הכפר הייתה “לברוא דור חדש, דור עברי במלוא מובן המילה, דור אשר גוף בריא ורוח בריאה יתלכדו, דור אשר ידיו תדענה לאחוז בעט ובמחרשה, ופיו ידבר בלשוננו” (ישראל בלקינד). אורח מפורסם בכפר היה ביאליק. בעת חופשה בת 18 יום בשפיה בנובמבר 1927 סיים חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי לכתוב את יצירתו “אלוף בצלות ואלוף שום”. כמו כן כתב שלוש אגדות על שלמה המלך ואת השיר “לבנות שפיה”.
מתקדמים לסיום בצומת הכניסה לשפיה בכביש 67.
צעד צילם וכתב – אחאב בקר.
עריכה לשונית והגהה – מרב נוב.
© כל הזכויות שמורות.