37. שביל ישראל.
מעין לבן לצור הדסה. מקטע שלושים ושבעה מצפון לדרום.
מרחק – 13 קילומטרים.
נקודת ההתחלה – עין לבן.
נקודת הסיום – כיכר צור הדסה.
הפרשי גבהים– 363+ 300- מטרים.
איש המסתורין – בנקאי מירושלים. ספרדי שהתחתן עם “בוליסה” האשכנזייה. עומד מאחורי הקמת קו הרכבת הראשון במזה”ת. בעל תואר הכבוד “ביי” מטעם ממשלת טורקיה. דודו של נשיא המדינה.
שיר עברי – שיר הקטר. אריק לביא. מילים: חיים חפר. לחן: יוחנן זראי.
נקודות עניין – עין איתמר, נחל רפאים, עין קובי, מסילת הרכבת.
מתחילים ללכת מערבה בשביל על צלע רכס לבן. נחל רפאים, יוצא מקו פרשת המים סמוך לגבעת התנ”ך, הצופה אל העיר העתיקה ויורד בשטח הבנוי אל עמק לבן שמחוץ לעיר. סיומו במפגש עם נחל שורק סמוך לבר גיורא.
במקרא מתואר כי הרפאים היו קבוצה דומה לענקים: “הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים, וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים.”(דברים, ב’, י’–י”א). על פי פרשן המקרא רש”י מקור שמם מלשון ריפיון וחולשה. “שכל הרואה אותם – ידיו מתרפות” ולכן הם נקראים גם אימים “שאימתם מוטלת על הבריות” (דברים, ב’, י”א). גולית הפלישתי נחשב לאחד מצאצאי הרפאים.
הרפאים מוזכרים בהקבלה למתים: “מתים בל יחיו, רפאים בל יקומו, לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו”. (ישעיהו, כ”ו, י”ד). שמם הפך להיות שם נרדף לארץ המוות ולגהנום.
בצידו הדרומי של הנחל מתנשא רכס גילה, עליו הכפר “אל וואלג’ה”. בתחתית ההר, גן לאומי “עין חנייה”. פינת חמד ובה אתר ארכאולוגי, מעיין, בריכות מים ונימפיאון (מזרקת מים) מהתקופה הרומית.
לאורך הנחל, מסילת הרכבת ההיסטורית מיפו לירושלים. עד לאמצע המאה ה־19 הייתה התנועה מאזור החוף והשפלה לירושלים אפשרית אך ורק באמצעות רכיבה על בעלי חיים או ברגל. בשנת 1869 נסללה דרך כרכרות לירושלים, לכבוד ביקור הקיסר האוסטרו הונגרי – פרנץ יוזף. בשנת 1892 נחנכה מסילת הרכבת הראשונה במזרח התיכון בין יפו לירושלים. המסילה הייתה בשימוש מימי השלטון העות’מאני, במהלך ימי המנדט הבריטי ועד שנת היובל של מדינת ישראל. יוזם הקמת המסילה היה יוסף נבון איש עסקים יהודי ספרדי בן ירושלים. מסילת הרכבת היוותה הישג טכנולוגי ותחבורתי עבור ארץ ישראל העות’מאנית שנחשבה לאזור נכשל. משך הנסיעה מיפו לירושלים קוצר משמעותית – בכרכרה ארך המסע יום וחצי וחייב חניית לילה. ברכבת ארך בין ארבע לשש שעות. הרכבת עוררה התרגשות רבה. בעיתון “האור” של אליעזר בן-יהודה, פורסם שיר תהילה לרכבת המסתיים במילים הבאות:
“שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת ניצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, חכמה על ההבל, הקידמה על הפיגור, השכל על הסיכלות, ניצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, ניצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים”. (על השיר חתום “המאור הקטן”.)
אליעזר בן־יהודה המציא את המילה “רכבת” בהקבלה ל”חמרת” (שיירה של חמורים) ו”גמלת” (שיירה של גמלים) כלומר “שיירה של רכבים”. ממשיכים מערבה על השביל ולאחר שני קילומטרים מגיעים אל עין איתמר- עין אל בלד-עין אורה. עין אורה, עקב מיקומו מתחת למושב אורה, עין אל בלד, פירושו “מעיין הכפר” , עין איתמר על חסיד ברסלב שנרצח כאן. ה”כפר” הוא כפר וולג’ה, ששכן לאורך מסילת הרכבת, עד מלחמת העצמאות. הגבול עם ירדן עבר מטרים ספורים מהמסילה הישראלית. היה צורך להרחיק את בתי הכפר העויין למעלה ההר.
ממשיכים בשביל בקו גובה אחד, הנחל מתחתר ומתעמק למטה. פוגשים דרך נוף העולה מנחל רפאים, אל יד קנדי ומושב עמינדב. בצידו הדרומי של נחל רפאים, במרחק של קילומטר מאיתנו, בתי הכפר הערבי “בתיר” היושב על תל ביתר. העיר ביתר הייתה בירת המרד של בר כוכבא והוא עצמו ישב בה.
בראש המרד עמד “נשיא ישראל” שמעון בן כוסבה, שנודע בדיעבד כ”בר כוכבא”. בר כוכבא קיבל את תמיכתו של רבי עקיבא, שאף הכריז עליו כמלך המשיח. המורדים הביסו את חיל המצב הרומאי ביהודה וכוננו שלטון יהודי עצמאי. כדי לדכא המרד הובאו לכאן לגיונות רבים מקצווי האימפריה הרומית. בשלהי שנת 135 נפלה ביתר, מעוזם האחרון של המורדים, לאחר מצור ממושך, ובר כוכבא נהרג.
הגמרות והמדרשים מתארים איך הרומאים שחטו את תושבי העיר לאחר שכבשוה.
“נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין.”
לימים הקים זאב ז’בוטינסקי את תנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית”ר, במטרה לעצב דור חדש של יהודים לקראת עלייתם לארץ ישראל. מתוך התנועה נוסדה קבוצת הכדורגל בית”ר ירושלים.
פונים במורד דרך הנוף אל נחל רפאים, בירידה ארוכה ומתונה עד לחציית הנחל מתחת למסילת הרכבת, שעוברת על גשר.
נפרדים מנחל רפאים ועולים דרומה בנחל קובי. השביל מתפתל בערוץ סלעי וסבוך. במחצית העליה, פוגשים דרך נוף. מכאן העלייה סלולה יותר עם מדרגות, במקומות התלולים. בסוף העליה מגיעים לעין קובי.
עין קובי הוא מעיין שכבה הנובע מתחת לפני הקרקע. הנביעה בעומק של כ-4 מטרים בקו המגע שבין סלע הדולומיט המשמש כאקוויפר לבין שכבת החוואר האטומה למים היא ה”אקוויקלוד”.
כדי להגביר את זרימת המים נחצבה נקבה תוך השכבה נושאת המים. המים זורמים בנקבה באורך 12 מטרים אל חדר איגום תת-קרקעי בעל קמרון בסגנון רומי ובו בריכה המלאה מים כל ימי השנה. אפשר להכנס ולהרטיב רגלים.
מהבריכה התת-קרקעית יוצאת ניקבה באורך של כ-17 מטרים המובילה את המים לבריכה אגירה חיצונית פתוחה. מהבריכה החיצונית זרמו המים בתעלות אל חלקות השדה המעובדות. סמוך לבריכה עומד מבנה מהתקופה העות’מאנית ששימש לתפילה. בקיר הדרומי, גומחה– מח’ראב, הפונה לכוון מכה.
סמוך לעין קובי יש חניון עם שולחנות פיקניק.
רשויות התכנון מקדמות תוכנית להקמת יישוב עירוני חדש בשם “בת הרים”, האזור שסביב המעיין. עין קובי וסביבתו אמורים להישמר בתוך פארק עירוני של העיר החדשה.
מעין קובי הולכים צפונה, ומערבה על דרך נוף הצופה מהר רפאים מטה, אל נחל רפאים ואל רכס לבן שמתנשא בעברו השני. לאחר שניים וחצי קילומטרים עוזבים את דרך הנוף, פונים דרומה, לעברו השני של הרכס.
יורדים אל עמק קטן נטוע בכרמים ומטעים, מצפון למושב “מבוא ביתר”. עולים בשביל אל כביש 375 ומגיעים אל כיכר הדסה כאן נקודת הסיום של המקטע.
צעד צילם וכתב – אחאב בקר
© כל הזכויות שמורות.