חרודי – האיש ובית התעלומות

עץ פיקוס ענק המיתמר לגובה רב, מכסה פנינת חמד וסיפור על התיישבות הייקית (עולים מגרמניה) באדמות סרפנד אל חרב, האזור הצפון- מערבי של נס ציונה.

בתצ”א (תצלומי אוויר) שהכינו בשעתו בעירייה במחלקת ההנדסה לקראת סלילת כבישים לשכונות החדשות במערב העיר, מסתיר העץ שני בתים.

בית באר ישן ובית חווה בסגנון הבאוהאוס (הסגנון הבינלאומי) שתכנן  ריכרד קאופמן, האדריכל שתכנן את בית הנשיא וויצמן ברחובות.

הבית עתיק ומיוחד. תושבי נס ציונה הקטנה רחקו ממנו ומיושביו. ברבות השנים אף כינו אותו “בית הרוחות”.

סיפורו של הבית מתחיל בגרמניה בשנת 1922  וברומן אהבה יוצא דופן.

שרלוטה הפנר ילידת 1891  התאהבה בבחור צעיר ממנה בעשור שלם, איש תנועת הנוער הציונית, “בלאו וויס” (כחול לבן), היינריך וולטר סולומון  או בכינויו היינץ.

הזוג שלמד חקלאות בחווה של הפנר, עלה לא”י פלסטינה והתיישב על אדמות שקנה מערבים, על ציר הדרך המובילה לבית חנן .

בתחילה התגורר הזוג בבית הבאר, שנחפרה לעומק עשרות מטרים. לאחר מכן נבנה בית החווה המפואר, היחיד בארץ שהשתמר בשלמותו.

את בניית הבית מימן אביה של שרלוט (לוטה) הפנר, בעל אחוזה עשיר מגרמניה, שלא יכל לשאת את הדלות בה חיו.

לאחר תלאות וקשיים בניסיון להרות, נולדו לזוג תאומים, עמרם ומרגלית, כאשר האם הייתה כבר בת 39.

לחגיגה הגדולה הוזמנו תושבי בית חנן, השכנים ממערב, עימם יצרו קשרים חמים,  במיוחד מפני שהיינץ סייע להם בתרומת שתילי עצים והדרכה. הייתה לו מכונית FORD והוא הסיע יולדות לתל אביב ועזר להם במקרי חירום.

היינץ עשה  חיל בחקלאות הוא בנה בית אריזה משוכלל, הפרדס שגשג והניב פרי. עשרות פועלים עבדו בו.

הבית התמלא חיים, מוסיקאים התארחו ונגנו על המרפסת מול הפרדסים ודיונים בפוליטיקה, כלכלה וחקלאות היו עניין שבשגרה.

אלא, שבת”א התגוררה באותה עת גרט קאופמן, אחותו של היינץ.  לימים גורית  קדמן- כלת פרס ישראל לחקר המחול.

באחד מביקוריו בביתה הכיר את עדה, חברתה מקיבוץ עין חרוד. השניים החלו לנהל רומן סוער ולזוג נולד  בן יפה תואר  בשם דן.

בשנת 1934 כשהיה דן בן  שנתיים עבר עם אמו לגור בנחלת אביו מולידו, בבית הבאר הישן. בשכנות לצרתה שרלוטה, הרעיה החוקית ואחיו בני אביו, התאומים שלה.

הילד דן שהלך לגן הילדים בבית חנן, היה חריג במראהו מחבריו הבולגרים. שונה בלבושו ובמנהגיו ומבית החווה ממנו הגיע. בהמשך אף למד בבית הספר המשותף לילדי נטעים ובית חנן.

כששמע על כך אביה של שרלוטה, אילץ  אותה לחזור עם ילדיה הקטנים לביתו בגרמניה.

ואילו עדה נשארה עם דן  בבית הבאר עד הגיעו לגיל  12, אז עזבו השניים לחולון. דן אימץ את השם חרודי על שמה של עדה  העין חרודית.

היינץ המשיך לנהל את החווה ולעבד את אדמותיו בעזרת הפועלים הערבים שהתגוררו בבית הבק הסמוך (כיום-בית החולים נווה האירוס).

ב-1946  ננשך על ידי חמור ואושפז בבית החולים בבית החולים דנציגר בתל אביב. תמר בדיאן , האחות שטיפלה בו התאהבה ועברה לגור איתו בבית החווה.

ב- 9-11-1948 נעלם היינץ.  תמר פנתה לקורט פרנק מבית חנן, בעלה של מלכה, שעבדה כמבשלת בבית האחוזה.

לאחר חיפושים, נמצא היינץ מת בתחתית הבאר וללא משקפיו שנותרו על שולחן עבודתו.

החשדות התעוררו היות והיינץ ה”יקה” לא היה מעלה על דעתו לגשת לבאר ללא משקפיו.

התאבד?  אולי נרצח? ואם כן- על ידי מי?

היינץ נקבר בבית העלמין בגבעתיים ואילו שרלוטה שחזרה בזמנו לארץ, עברה עם ילדיה, להתגורר בבית החווה.

ילדיה התאומים של לוטה, עברו  להתגורר ברחובות.

תמר בדיאן, האהובה השלישית, חיה בבית אבות בקרבת נס ציונה. אף פעם  ולא הסכימה גם באחרית ימיה, לספר מה באמת קרה.

דן חזר לחווה לעבד את אדמתה ולנטוע עוד ועוד פרדסי הדרים, עצי פקאן ואבוקדו. נולדו לו ארבעה ילדים  –

גיל  האקדמאי באוניברסיטת ת”א, רונן שלמד בפקולטה לחקלאות וממשיך את דרכו. הילה היועצת במערכת החינוך ורועי העובד בחווה אבל למד קולנוע, החליט לחקור ולתעד ככל הניתן את תולדות הבית והמשפחה.

סרט שצילם בשם “הפרדס” זכה בפרס במקום השני בתחרות לסרטי סטודנטים דוק -אביב.

דן  חי בשנים האחרונות בנס ציונה עם בת זוגו לחיים רפאלה. המטיילים בפרדסים פגשו אותו בפרדס  שומר על נחלתו ועובד  כמו “יקה” כל יום מכולל שבתות וחגים. יושב זקוף ומחייך בסוכת הפרי בכניסה לשטחי הפרדס רחבי הידיים, ומפקח על מכירת פרי עמלו וסביבו הילדים והנכדים וחברים.

בשנת 2012 נפטר לאחר מחלה קשה.

בית האריזה והפארק שלידו מופעלים על ידי היורשים כאטרקציה וכנקודת מכירה של פירות הפרדסים והמטעים.