46. שביל ישראל.
מיתיר לדוריגאת. מקטע ארבעים ושישה מצפון לדרום.
מרחק – 13.5 קילומטרים.
נקודת ההתחלה – בית היערן ביתיר.
נקודת הסיום – דוריג’את.
הפרשי גבהים– 316+ 423- מטרים.
איש המסתורין – אביו קרוי על שם חבל הארץ בו אנו מהלכים. הימר על הסוס הלא נכון. עשו לו “כיפה אדומה”. על שמו יישוב בצד שביל ישראל.
שיר עברי – ציפור שנייה. (ראיתי ציפור רבת יופי) מילים: נתן זך לחן: מישה סגל. ביצועים רבים.
נקודות עניין – חורבת ענים, הר עמשא, הדרך הרומית, דוריג’את.
בית היערן נמצא על כביש 316 העולה מ”חורה” אל יישובי דרום הר חברון. חורה היא אחת מהערים שהוקמו כדי לרכז את הפזורה הבדואית, ליישובי קבע. חורה מתחרה עם ג’יסר א-זרקא על תואר היישוב העני בישראל ומחזיקה במדד סוציו-אקונומי 1 (הנמוך ביותר).
מבית היערן, יורדים מזרחה, בוואדי רחב היורד אל נחל ענים. קק”ל, חידשה טרסות ובנתה “שיחים” כדי לעצור את סחף הקרקע ולאפשר למי הגשמים לחלחל לאדמה במקום לזרום כנגר עילי. כך יכול להתקיים יער נטוע ללא השקיה, בעזרת כמות משקעים נמוכה.
מעט צפונה מכאן, חורבת ענים. בחורבה, מערות למגורים ולקבורה, מתקנים חקלאיים ובית כנסת יפה מהתקופה הביזנטית, שעבר שימור ושחזור. היישוב ענים נזכר כבר בספר יהושע (טו נ), וכן בחרסי ערד.
לאחר כארבעה קילומטרים מתחילת המסלול יוצאים מערוץ הנחל ומטפסים אל השלוחה, שמדרום. ממשיכים עליה מזרחה. מראש השלוחה תצפיות רחוקות צפונה, אל יישובי הר חברון. שמעה, עתניאל, סוסיא. קרוב אלינו – שני, הר עמשא, בית יתיר (מצודות יהודה). הקו הירוק נראה היטב בשטח. יער יתיר העצום נעצר בגדר ההפרדה. מצפון לה, רצף יישובים ערבים, סמוע (אשתמוע), יטא, דהריה. בשטחים שביניהם, היישובים היהודים.
מגיעים אל פאתי היישוב “הר עמשא”. היישוב הוקם כהיאחזות נח”ל שב- 1984 אוזרחה לקיבוץ, שהפך למושב שיתופי. מוניציפלית שייך למועצה אזורית “תמר”,הנמצאת הרחק מכאן בדרום ים המלח. בשנים בראשונות, נאבק היישוב על קיומו ולא צלח. בשנת 2010 נותרו במקום תושבים ספורים. בשנים האחרונות הגיעו לכאן “משפרי דיור”, משפחות ומבקשי איכות חיים. היישוב הורחב ונמצא בתנופת פיתוח ובנייה.
היישוב הר עמשא, מגודר ואי אפשר להכנס אליו אלא בתיאום עם רכז הביטחון. פונים דרומה, עולים לאוכף קטן. כדאי לסטות מעט מזרחה מהשביל כדי להרוויח תצפית נפלאה למזרח. למרגלותינו תל קריות, כביש 80 המוביל מתל ערד לדרום הר חברון. הרחק במזרח, העיר ערד. אפשר לעלות לחורבת “רוג’ום א סיף” הסמוכה ולהמשיך ממנה דרומה. לאחר כמה מאות מטרים מגיעים אל פסגת “הר עמשא”. כיפה קטנה, בגובה 845 מטרים מעל הים, גבוהה יותר מירושלים, שממנה תצפית יפה לכל הכיוונים ובראשה נקודת טריג מבטון וברזל. אנחנו נמצאים בדרום מזרח הרי חברון. מכאן נגמר ההר ומתחיל המדבר. ביום בו הראות טובה, רואים מכאן את הרי מואב שבירדן, רכס דימונה, בקעת באר שבע, שמאחוריה זוהר מגדל השמש בטללים.
סביבנו שמורת טבע לא גדולה שבה מפגש נדיר של שלוש חבורות צומח – ים תיכוני, ערבתי ומדברי.
הר עמשא קרוי על שמו של עמשא בן יתר, שהיה שר בצבא דויד המלך. להלן נאום עמשא שמצא את מותו בתרגיל “כיפה אדומה”.
“אני עמשא בן יתר הישמעאלי. בן אביגיל אחותו של דוד המלך. להבדיל מאביגיל אשתו של דוד המלך.
גדלתי בחצרו של דויד. תמיד אהבתי את בן הדוד שלי אבשלום. אבשלום בן מעכה בת מלך גשור, היה יפה תואר, אמיץ ולא פחד מאף אחד, אפילו לא מדויד. דויד היה מלך ערמומי ואכזר כלפי אויביו אבל בחצר ובמשפחה התנהג בהססנות ובנרפות. כשאמנון, אחיו הבכור אנס את אחותו – תמר, לא עשה דבר. היה זה אבשלום שלא היסס והרג אותו מייד. על הדרך הוריד את הטוען לכתר לפניו.
הימרתי על אבשלום ! אבשלום היה הבן המוצלח והאהוד על ידי העם. אחרי הריגת אמנון נאלץ אבשלום לברוח לגשור ארצה של אימו, לשלוש שנים. גם כשחזר לא הסכים דויד לדבר איתו.
הבעיה הייתה יואב בן צרויה. יואב בן אחותו האחרת של דויד נקרא על שם אימו ולא על שם אביו כנהוג. יואב היה נאמן לדויד באופן עיוור. נאמן אבל לא ממושמע. אם דויד אהב לנגן בנבל, לשכב עם נשים, לצאת למלחמות ולשלוט בעם, יואב אהב להרוג את כל מי שאיים על דויד.
כאשר מרד אבשלום באביו דויד, הוא מינה אותי למפקד הצבא במקומו של יואב בן צרויה. רציתי לדלוק אחרי דויד והחונטה השלטת שברחה איתו ולחסלם. אבל, אבשלום שמע בעצת אחיתופל ובמקום לרדוף אחרי דויד ויואב ולהורגם התמהמה. בעצת אחיתופל הוא העלה את פלגשיו של דויד על גג הארמון ובעל אותן בזו אחר זו לעיני העם.
בפיקודי, צבא אבשלום, הובס בידי צבאו של דוד. באותו הקרב גם הרג יואב את אבשלום, למרות פקודתו הברורה של דוד שלא לעשות כן. כתוצאה מכך, החליט דוד להדיח את יואב מתפקידו, ועל אף המרד, העביר הפיקוד על צבאו מיואב אליי. בין היתר למען קירוב לבבות בין חלקי העם.
לא חלף זמן רב מרד חדש פרץ, בראש שבע בן בכרי. דויד הורה לי להזעיק את צבא יהודה. כנראה שלא פעלתי מספיק מהר. דויד הורה לאבישי בן צרויה להחליף אותי ולצאת מיד בראש הצבא ולדכא את המרד. כשהגעתי עם רוב הצבא לגבעון, ניצל יואב בן צרויה את ההזדמנות ורצח אותי בחרב הצמודה אליו, תוך כדי שאנחנו מתחבקים ומתנשקים. (כיפה אדומה).
ככתוב – “עֲמָשָׂא לֹא-נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד-יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל-הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא-שָׁנָה לוֹ-וַיָּמֹת” ספר שמואל ב’, פרק כ’, פסוק י‘
גם סופו של יואב הגיע. בצוואתו הטיל דויד על שלמה, לנקום את מותם של אבנר בן נר ושל עמשא בן יתר בידי יואב בן צרויה, וזה אכן ביצע זאת, בשלחו את בניהו בן יהוידע, המפקד החדש להתנקש ביואב.
אז אם אתם מחפשים את מקורות ההשראה לסדרת הפנטזיה האכזרית “משחקי הכס” או לכל התנהלות חצר שלטונית, מומלץ לקרוא את ספר שמואל ב'”
מכאן נרד דרומה בדרך רומית לכיוון הכפר דוריג’את. הדרך נראית היטב ומסומנת על ידי אבנים. כדי להתגבר על הפרשי הגבהים, נחצבו מדרגות בסלע ומכאן השם “מעלה דרגות”, שניתן לדרך.
רשת של דרכים רומיות עתיקות חיברו את רומא אל רחבי האימפריה ואפשרו מעבר מהיר של כוחות צבא, לגיונות רומיים, מסחר ופיתוח כלכלי. “כל הדרכים מובילות לרומא”.
מעלה רומיבצידו השני של הוואדי, מחצבת דוריג’את (דרגות) פוצעת את ההר ומכערת את הנוף. בזמן פעילות מכונות החציבה ומגרסות האבן, עולים ממנה ענני אבק ומשרים אווירה קודרת.
השביל יורד ממזרח לכפר יוצא דופן. הכפר דוריג’את, הוקם על ידי “פלאחים” (עובדי אדמה) שהגיעו מדרום הר חברון, באמצע המאה ה-19. זהו היישוב היחיד של ערבים פלאחים באזור הנגב, שבו חיים בעיקר ערבים בדואים. אנשי דוריג’את, הביאו עמם את תרבות החיים במערות בצלע ההר, המקובלת גם כיום בדרום הר חברון. בכפר ניתן לראות שלושה שלבי בניה – השלב הקדום – מגורים במערות אשר חצבו התושבים הראשונים. שלב ביניים – בתי אבן אשר יש כאלו שעדיין מתגוררים בהם. והשלב השלישי בתים מודרניים.
ממשיכים לרדת עד לפאתי שכונה חדשה בכפר. כאן פונה השביל מזרחה וחוצה את ערוץ נחל קריות. זו נקודת הסיום של המקטע הנוכחי.
צעד צילם וכתב – אחאב בקר
© כל הזכויות שמורות.