12. שביל ישראל.
מטבריה עילית לירדנית. מקטע שנים עשר מצפון לדרום.
מרחק – 13 ק”מ.
נקודת ההתחלה – טבריה עילית כביש 77.
נקודת הסיום – אתר הירדנית.
הפרש גבהים – 156+ -442-
איש המסתורין – החשמונאית האחרונה. גיבורת אופרה. מלכת יהודה. המאהבת של טיטוס.
שיר עברי – על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת. (יעקב פיכמן).
נקודות עניין – יער שוויץ, עין פוריה, כנרת, חורשת האקליפטוס, הירדנית.
מטבריה עילית נשקפים נופי הכנרת הקסומים וברקע רמת הגולן. מתחילים ללכת דרומה במרומי העיר טבריה בקו גובה אחיד. העיר טבֶרְיָה, נוסדה בשנת 20 לספירה ונקראת על שמו של טיבריוס קיסר רומא. מהקמתה ועד היום שימשה טבריה כעיר מחוז. במאה השלישית עבר אליה הסנהדרין. בטבריה פעלו האמוראים ובה נחתם התלמוד הירושלמי. במהלך האלף הראשון שימשה טבריה כמרכז הרוחני היהודי החשוב בארץ. הניקוד הטברייני הומצא כדי לשמר את השפה העברית שהפסיקה להיות מדוברת. בתקופת הצלבנים שימשה טבריה כבירת נסיכות הגליל בממלכת ירושלים. עם גירוש הצלבנים בקרב קרני חיטין, חרבה גם טבריה. במאה ה- 18 שבו אליה יהודים והפכוה לאחת מארבע ערי הקודש בהם התרכזה האוכלוסייה היהודית. קבורים כאן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, רבי מאיר והרמב”ם. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי ההגנה, הפלמ”ח וכוחות של חטיבת גולני. טבריה הייתה העיר הראשונה במלחמת העצמאות שחלקיה הערביים נכבשו בידי היהודים. טבריה הפכה לעיר תיירות בולטת בישראל, בזכות מיקומה האטרקטיבי ובזכות השקעות שהתבצעו בעבר. בעשורים האחרונים נחלש מעמדה של טבריה, והיא מדורגת במקום נמוך מבחינה סוציו אקונומית.
יוצאים מהיער אל דרך נוף ואל יער שוויץ. מי שזכה לטייל בשוויץ, יודע היטב כי נופי “שוויצריה” שונים בתכלית מנופי הכנרת והגולן המרהיבים לכשעצמם. היער ניטע בסיוע הקהילה היהודית בשווייץ ומכאן שמו.
בשנת 1934 גרם גשם עז למפולת בוץ גדולה שהציפה את טבריה והביאה למותם של 25 מתושבי העיר. היער ניטע על מדרונות ההר שמעל לטבריה על מנת לשמור על הקרקע מפני סחיפה. אגף הייעור של שלטונות המנדט החל בנטיעות כבר בשנת 1927. העצים לא התפתחו עקב שריפות, כריתה ורעייה לא מבוקרת. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הוסדר מערך ניקוז שמגן על הקרקע מפני סחיפה בעת גשם. נבחרו מיני עצים מותאמים יותר לסביבה. אורן ים תיכוני, שיחים, שיטות וחורש ים תיכוני.
ממצפור יער שוויץ אפשר להביט למטה אל טבריה. מראש ההר יורדת שלוחה, שעליה כיפה קטנה עם תצפית יפה. מדרום לשלוחה נחל ומעיין. כולם מכונים בשם “ברניקי”.
המסורת היהודית מצניעה את ברניקי, מלכת יהודה, שחיה במאה הראשונה לספירה. ברניקי הייתה נינתם של הורדוס ושל מרים החשמונאית, בתו של המלך אגריפס הראשון ואחותו של המלך אגריפס השני. שניהם הצאצאים האחרונים הידועים של הורדוס ושל בית החשמונאים. ברניקי התאלמנה משני בעליה. התאהבה בטיטוס, מחריב בית המקדש, קיסר רומא לעתיד, שהבטיח לשאתה לאישה אך לא קיים את ההבטחה. ככל הנראה הייתה עדת ראייה לחורבן בית המקדש. מה היה קורה אילו מחריב בית המקדש היה נושא יהודייה לאישה? האם הייתה נוצרת פשרה בין רומא לבין היהודים? ואולי בית המקדש היה מוקם מחדש בלחץ הקיסרית? שנים רבות חלפו וברניקי נבחרה כנושא לאופרה, שנכתבה בידי לא אחר מאשר וולפנג אמדאוס מוצרט – The Clemency of Titus.. עלילת האופרה משלבת בין סיפור טיטוס וברניקי הרומנטי לבין התפרצות הר הגעש וזוב הלא רומנטית בעליל, שהחריבה את העיר פומפיי והביאה למות עשרות אלפים.
ממשיכים דרומה, על גבי המדרונות היורדים מרמת פוריה שבמערב, עד לכנרת אשר במזרח. חוצים את כביש 7677 היורד מרמת פוריה אל הכנרת. בעין פוריה אפשר לעצור ולהנות מנופי עמק הירדן והכנרת הנפרשים מטה. מכאן אפשר לומר על הכנרת באופן ברור – “יש יפות ממנה אך יפה כמוה אין”.
יורדים אל המושבה כנרת. בקצה המושבה מצוי גן זיכרון מוצל לזכרם של דודו אברמסון וירון נול שנספו במקום בתאונת טייס ב- 1953. השביל עובר ברחוב הראשי של כנרת, מושבת העלייה השנייה. הרחוב הפסטורלי משמש כעין מוזיאון פתוח. בתי הראשונים נבנו באבן הבזלת המצויה באזור בשפע. בחלק מהבתים מתגוררים אנשים וחלקם משמש כמבני ציבור. עוצרים ליד “בית טריידל” בניין נאה בן שתי קומות זהו הבניין שעליו נכתב השיר “על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת” וזה השיר שנבחר כדי לייצג את קטע השביל הנוכחי.
בפתח המושבה, “חצר כנרת”. ב- 1908 בתקופת העלייה השנייה, הוקמה החצר כחווה, על מנת להכשיר את העולים להיות פועלים, לחיות באקלים המקומי ולהתמסר לעבודת האדמה.
האגרונומית חנה מייזל הקימה כאן “משק פועלות” כדי לתת בית ראשון והכשרה חקלאית לחלוצות, שהגיעו לבדן מאירופה, ללא מיומנות עבודה כלשהי. שולמית לפיד כינתה אותו “חוות העלמות” בספרה הנושא שם זה. “משק הפועלות” היה למודל שיושם בהצלחה ברחבי הארץ. עשרות משקי פועלות הוקמו ביישוב העברי וקלטו עליית נשים, שהוכשרו לעבודה ולחקלאות. מחוות כנרת, יצאו מייסדי הקיבוץ הראשון דגניה והמושב הראשון נהלל. כאן הוקמה ההגנה, ארגון המגן של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.
“קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני. הקיבוץ הוא בדרך כלל יישוב קטן המונה מספר מאות תושבים, ופרנסתו מחקלאות ומתעשייה”. (ויקיפדיה).
סוטים מעט משביל ישראל. חוצים את הכביש בכיכר ונכנסים לבית הקברות על שפת הכנרת. כאן קבורים גדולי תנועת העבודה, הסוציאליזם וההתיישבות: הס, כצנלסון, בורוכוב, גורדון, יזרעאלי, אביגור, המלחינה והמשוררת נעמי שמר, הסופר אהרון מגד, רחל המשוררת, ועוד רבים וטובים. רחל, דמות טראגית, עלתה לארץ והגיעה ל”חוות העלמות” שבכנרת. כאן חייתה אהבה ויצרה, בין דגניה לכנרת. שיריה של רחל מרטיטים לבבות ומפעימים נפשות גם כיום. ביניהם “גן נעול”, “זמר נוגה”, “ואולי”, “לא שרתי לך ארצי”. בבית הקברות המרשים, טמונים סיפורי גבורה, אהבה, חלוציות וראשוניות של תנועת העבודה ושל הציונות.
חוזרים לשביל ישראל ונכנסים אל מטעי תמרים, בדרך אל חורשת האקליפטוס, הידועה משירה של נעמי שמר. בצד השביל, מצבת קברה של “בובה”, פרדת עבודה חרוצה ומיתולוגית, שחרשה בשדות כנרת לפני 100 שנים. בובה מייצגת בעיקר את חוש ההומור של חלוצי עמק הירדן. ממשיכים ללכת בין בריכות דגים ומסתורי צפרים, המיועדים לתצפית על ציפורים. עוצרים ליד “בית המוטור”, מכון שאיבת מים להשקיה, הראשון בארץ ישראל, העומד כאן מ 1910. ליד הבית באר עמוקה. זה המקום להיזכר בפרשת גירוש התימנים, שגרו בבית המוטור בתנאים קשים, מכנרת למרמורק.
מסיימים את המקטע בירדנית – אתר הטבילה הקדוש לנוצרים, שמגיעים מקצוות עולם כדי להיטבל במי הירדן. מתוך אתר הטבילה רואים את “סכר דגניה”, שנבנה ב1930 כדי לסכור את הכנרת ולהפכה למאגר מים שישמש את תחנת הכוח ההידראולית “נהריים”. כיום “משוחררים” מים מהסכר כדי לשמר מקטע קצר בירדן הדרומי, ולייצר סביבת נחל רטובה.
צעד צילם וכתב – אחאב בקר.
עריכה לשונית והגהה – מרב נוב.
© כל הזכויות שמורות.